המשיח לא בא-על הגאולה והתמורה 

בס"ד ר"ח סיון התשס"ה
סיום הגלות בימינו-על הגאולה ועל התמורה
מבוא:
אחד מעיקרי דת ישראל היא האמונה היום יומית בביאת המשיח, כאמור בתורה: "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך. והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה והיטבך והרבך מאבתיך" (דברים, ל', ג'-ה'). לפיכך נביאי ישראל לדורותיהם עודדו את עם ישראל לחזור בתשובה ע"מ שחזיונות אחרית הימים והגאולה השלמה יתממשו לגביהם הלכה למעשה, לכן הציפיה לביאת המשיח ולגאולה השלמה הפכה להיות חלק מרכזי במורשתם של עם ישראל בכל הדורות. הציפיה לגאולה השלמה הלכה ותגברה בעת צרה ומצוקה ובכך עזרה הציפיה לעם ישראל לשרוד את תלאות הזמן. בעקבות חרבן הבית השני (בשנת, ג"א, תתכ"ח) ולאורך כל 1880 שנות הגלות התעצמו השאיפות והרצון העז של עם ישראל להגיע ליום הגאולה המיוחל, עד שבתקופת הקמתה של מדינת ישראל (בשנת ה"א, תש"ח) החלה התחושה כי עידן הגאולה השלמה מתממש ואף החל לקרום עור וגידים. אך במהלך שנות עצמאותה של מדינת ישראל התגלה כי תקות הגאולה הקרובה הועמדה בספק, במיוחד לנוכח העובדה שהמשיח לא בא עדין וסימני הגאולה נותרו סתומים, כדברי הרמב"ם: "כל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומים הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו" (מלכים, פי"ב, הל' ב').
למרות זאת מצאנו שהרמב"ם בחר לסיים את סיפרו ההלכתי הגדול "משנה תורה" בשני פרקים העוסקים במשיח ובימות המשיח. בהלכותיו אלה הרמב"ם (הלכות מלכים, פי"א, הל' א') פסק את תאורו של המלך המשיח העתיד לגאול את ישראל בגאולתם העתידית, וכה אמר הרמב"ם: "א. המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם...וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר הנביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו... ד. ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי".
בהמשך הרמב"ם (מלכים, פי"ב, הל' ב') פסק בהלכותיו בענין ימות המשיח בזמן הגאולה העתידית, ואמר: "שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג, ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא לישר ישראל ולהכין לבם, שנאמר: 'הנה אנכי שולח לכם את אליה', וגו'... ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבוא אליהו. וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומים הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו, ועל כל פנים אין סידור הויית דברים אלו ולא דיקדוקיהן עיקר בדת".
אך מאידך גיסא פסק הרמב"ם (הלכות תשובה, פז', הל' ה') בענין התנאי המקדים לגאולה העתידית, ואמר: "כל הנביאים כולן צוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין, שנאמר: 'והיה כי יבואו עליך' וגו', 'ושבת עד ה' אלהיך ושב ה' אלהיך", וגו' (דברים, ל' ,א'-ב').
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי הרמב"ם סתר את פסיקותיו בענין שלבי הגאולה העתידית. כלומר, מחד גיסא הרמב"ם פסק בהלכות מלכים (פי"א, הל' א'), כי שלבי הגאולה הם: התגלות המלך המשיח, החזרת מלכות בית דוד ליושנה, בנין בית המקדש, ולבסוף קיבוץ גלויות. בהמשך לכך (פי"א, הל' ב') הרמב"ם קבע את תכונותיו ההכרחיות של המלך המשיח: מבית דוד, הוגה בתורה ובמצוות, עוסק במצוות התורה שבכתב והתורה שבע"פ כדוד אביו, מצליח לאכוף על כל ישראל את מצוות התורה, מצליח להלחם את מלחמות ה', מצליח לבנות את בית המקדש במקומו, ומצליח לקבץ נדחי ישראל. בפרק הסמוך לנ"ל (פי"ב, הל' ב') נראה כי הרמב"ם נסוג לכאורה מהחלטיות פסיקתו בענין שלבי הגאולה הנ"ל, ופסק כי סידור הויית דברים אלו אינו עיקר בדת. מאידך גיסא הרמב"ם פסק בהלכות תשובה כי התנאי המקדים לגאולת ישראל הוא: חזרה בתשובה בסוף גלותם, ולא התגלות המלך המשיח ו/או קיבוץ גלויות כפסיקתו בהלכות מלכים. הפסיקות הסותרות של הרמב"ם בענין חשוב ומרכזי זה מחייבות עיון ופריסת היריעה בנושא הגאולה והשלכותיה על ימינו, משום שענין זה הוא מעיקרי הדת היהודית ואף נודעת לו חשיבות מעשית לענין ה"אתחלתא דגאולה" שבהקמת מדינת ישראל כשלב בגאולת ישראל העתידית. על כן נלענ"ד כי קיים צורך להשוות בין מאורעות ימינו לבין שלבי סיום הגלות והגאולה ע"פ פסיקות הרמב"ם (בהעדר מקור הלכתי קדום בענינינו), ולאחר מכן לישב את הסתירה בפסיקות הרמב"ם. לפיכך נבחן להלן מספר נושאים ושאלות המבהירים את ענין סיום הגלות בימינו על רקע פסיקות הרמב"ם, כפי שמפורט להלן בהרחבה:
הדמיון לחזון הגאולה העתידית - האם ישנו דמיון בין גאולות ישראל הקודמות לגאולה העתידית של ישראל? א.
אתחלתא דגאולה - האם שילובן של התנועות ה"ציוניות" החילונית והדתית הוא שלב המסמל את תחילתה של הגאולה השלמה? ב.
חזונו של הרצל - האם מר תאודור הרצל הוא המשיח בן יוסף? ג.
שואת יהודי אירופה - האם שואת יהודי אירופה היתה השלב המוגדר בגמ' "מלחמה נמי אתחלתא דגאולה" (מגילה, יז.)? ד.
מצות יישוב הארץ - האם מצות יישוב ארץ ישראל והמלחמות על גבולותיה שנעשו ע"י הציונות החילונית מכפרת על כל העבירות אשר הם עשו במשך דרכם? ומה היא המשמעות של הנסיגות משטחי ארץ ישראל בתמורה להסכמי שלום? והאם מלחמות מדינת ישראל הן השלב המוגדר בגמ' "מלחמה נמי אתחלתא דגאולה" (מגילה, יז.)? ה.
בנית בית המקדש בימינו - מדוע מדינת ישראל אינה מקימה את בית המקדש במקומו על הר הבית אשר נמצא בריבונותה מעל לארבעים שנה? ומה היא תרומת הציונות לקיבוץ הגלויות? ו.
הציפיה לגאולה - האם הציבור הדתי במדינת ישראל מוכן לגאולה?, והאם כלל תושבי מדינת ישראל כמהים לגאולה העתידית? ז.
חוקי מדינת ישראל - האם חוקי מדינת ישראל מקדמים את ביאת הגאולה? ח.
הקאת עוברי העבירה - מדוע ארץ ישראל אינה מקיאה את עוברי העבירה מתוכה? ט.
קיומה של מדינת ישראל - האם הקמת מדינת ישראל החילונית הוא שלב המבשר את בואה של הגאולה העתידית?, והאם קיומה של מדינת ישראל הוא נצחי? י.
החשת עת הגאולה - מתי הוא מועד סיום הגלות?, וכיצד ניתן להחיש במעשים את עיתה של גאולת העתיד? יא
יישוב הסתירה בפסיקות הרמב"ם - קיים הבדל בין הגאולה "בעתה" לבין גאולת "אחישנה" הן במועד הגאולה השלמה והן בשלבי הגאולה השלמה. יב.
תשובות קצרות לשאלות הנ"ל ומשמעותן לענין קץ הגלות:
הדמיון לחזון הגאולה העתידית:
מדברי הרמב"ם האמורים בהקדמה דלעיל נראה כי אין כל דמיון בין גאולות ישראל הקודמות לבין הגאולה העתידית של ישראל, דהיינו, הגאולה העתידית אינה דומה כלל לגאולת ישראל ממצרים ע"י משה רע"ה אשר הובטחה לאברהם אע"ה בברית בין הבתרים ללא תנאי התשובה, ותוך כדי ציון המועד המדויק, ובנסים ונפלאות אשר כללו גם שינוי בסדרי בראשית. כמו כן הגאולה העתידית גם אינה דומה כלל לגאולת ישראל מן הגולה ע"י עזרא ונחמיה אשר הובטחה לישראל בטרם גלותם ללא תנאי התשובה, ותוך כדי ציון המועד המדויק, ובהסתייעות במלכי הגוים. לעומת זאת לגאולת העתיד לא נקבע מועד מוגדר אלא הגאולה הותנתה בחזרת כלל ישראל בתשובה, כמו כן הובטח לישראל ע"י הנביאים כי רק לכשתבוא הגאולה היא תכלול גם שינוי בסדרי בראשית, כפי שנאמר: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה, ז'), דהיינו, כמאמר חז"ל: "כגואל ראשון כך גואל אחרון" (קהלת רבה, פרשה א', פסקא כ"ח). בנוסף לכך הובטח לישראל ע"י הנביאים כי גאולתם העתידית תהא נצחית, דהיינו, ימות המשיח, בנין ביהמ"ק השלישי, העולם הבא, תחית המתים, וכו'. לפיכך מטבע הדברים הוא שהגאולה הנצחית תתבצע בידי האל הנצחי אשר יעשנה בכבודו ובעצמו, ו/או בהנהגת "המלך המשיח" איש האלהים. דוגמא לגאולה האלהית-נסית ניתן לראות בענין בנין בית המקדש אשר לפי דברי הרש"י: "מקדש העתיד שאנו מצפין, בנוי ומשוכלל, הוא יגלה ויבוא משמים" (סוכה, מא.), דהיינו, בניגוד לבנין בית המקדש הראשון והשני אשר נבנו בידי בני אדם. גם לשיטת הרמב"ם האמורה במבוא, הגאולה העתידית תהיה גאולה אלהית-נסית אשר תבוצע ע"י "המלך המשיח", שתכונותיו הנשגבות ופעולותיו הם מעל הטבע הנראה לעין האנושית. לפיכך הרמב"ם ציין בפסיקתו בענין ימות המשיח כי: "כל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו" (הלכות מלכים, פי"ב, הל' ב'), וכן נאמר: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאם ה'" (ישעיה, נ"ה, ח').
וכן כתב הרמב"ן: "הגאולה בברית ההיא השנית גאולה שלמה מעולה על כלם, אמר (דברים, ל', א'): 'והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה' וגו', והבטיח (דברים, ל', ה'): 'והטיבך והרבך מאבותיך' שהיא הבטחה לכל שבטי ישראל, לא לששית העם. ושם הבטיח שיכרית ויכלה המגלים אותנו, שנאמר ((דברים, ל', ז'): 'ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך', והנה 'אויביך ושונאיך', רמז לשתי האומות אשר ירדפו תמיד אחרינו. ואלה דברים יבטיחו בגאולה העתידה הבטחה שלמה יותר מכל חזיונות דניאל (ויקרא, כ"ו, ט"ז). א.
אתחלתא דגאולה:
אמונת ה"אתחלתא דגאולה" (ראשית הגאולה) ראשיתה ביום חורבן ביהמ"ק השני וסופה מי ישורנו?, דהיינו, בין אם גאולת ישראל העתידית תהא בעיתה ובין אם ה' יחישנה, דבר אחד ניתן לומר בבטחון מלא: כל יום שחולף הוא מקרב את הקץ, לפיכך ניתן לקבוע כי מבחינה זו מתקיימת "אתחלתא דגאולה" מידי יום ביומו הן בארץ ישראל והן בחו"ל. מקורו של המושג "אתחלתא דגאולה" מופיע בתלמוד פעם אחת בלבד ואף זה בהקשר למלחמות האלף השביעי, כאמור בגמ': "והאמר מר...במוצאי שביעית בן דוד בא? מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא" (מגילה, יז.). אך יש השוגים במחשבה כי התנועה הציונית החילונית החדשה היא בבחינת "אתחלתא דגאולה", ויש אף המשוים את הרצל הוזה הציונות ל"משיח בן יוסף" רח"ל ("מספד בירושלים" - מאמרי הראי"ה עמ' 95). אחת הסיבות לשגיאה זו היא עובדת שילובה של הציונות הדתית במוסדות התנועה הציונית החילונית, אולם בחינת הרקע ההסטורי ותוצאותיה של השותפות לאורך כמאה שנות הציונות מלמדים: כי השילוב בין התנועות נוצר ונותר בעל אינטרסים מנוגדים בתכלית הניגוד, משום שמצד אחד התנועה הציונית כתנועת כופרים חדשה אימצה את תוך חיכה את הציונות הדתית כמיעוט זעיר, ע"מ לשוות לעצמה נופך של תנועה עם שורשים עתיקי יומין (כדרכם של הנצרות והאיסלאם שאימצו לעצמם את ההסטוריה היהודית אל תוך דתם ולבסוף פעלו להכחדת היהדות), מתוך ההנחה שיחסי הכוחות יגרמו בסופו של דבר להיתבוללותה של התנועה הציונית הדתית בקירבה של התנועה הציונית, דהיינו, בבחינת "ותבלענה השבלים הדקות את שבע השבלים הבריאות והמלאות" (בראשית, מ"א, ז'). מצד שני התנועה הציונית הדתית חפצה לשלב ידיים עם התנועה הציונית ע"מ לקדם הקמת ישובים ומוסדות חינוך דתיים לאומיים, מתוך ההנחה שפשרנותה והיתדמותה החיצונית לתנועה הציונית החילונית, תגרום בסופו של התהליך להכנעת ליבו של הרוב בתנועה הציונית ותקרבנו לתורה ולעבודה, דהיינו, בבחינת "מתוך שלא לשמה בא לשמה" (פסחים, נ:), אך לצערנו הסטוריה הקצרה של הציונות הוכיחה כי "ברית הניגודים" לא צלחה, ואף בסופו של התהליך מפלגות הברית התנפצו לרסיסים.
לאמיתו של דבר מלכתחילה לא ניתן היה לגשר בין הניגודים המהותיים, לדוגמא: התנועה הציונית ראתה בהקמת מדינת ישראל כ"עיר מקלט ליהודי הנרדף", דהיינו, מעשה פיסי. ולעומת זאת הציונות הדתית ראתה בכך "ראשית גאולתינו", דהיינו, מעשה רוחני. כמו כן התנועה הציונית יצרה לכאורה עם חדש של "ישראלי" ללא מחויבות דתית, ואילו התנועה הציונית יצרה לכאורה סוג חדש של "יהודי" שהוא גם דתי וגם לאומי. בנוסף לכך התורה החדשה של התנועה הציונית "הנאורה" הפכה במעשיה, במחדליה ובחוקיה את מדינת ישראל ל"מדינה של כל אזרחיה" (יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים, בדווים, צ'רקסים, וכו'), לעומת זאת השקפתה של התנועה הציונית הדתית אשר ראתה במדינת ישראל כ"מדינת היהודים" נותרה בגדר חלום המתרחק מהגשמתו בדרך הטבע. ברי לכל בר דעת כי בגלל יחסי הכוחות (הידועים מראשית השותפות) בין התנועות הציוניות, גברו העמדות והשקפות העולם של התנועה הציונית החילונית על ערכי התנועה הציונית הדתית ברוב מוחלט ומוצק, ובסופו של התהליך אף נוצרה שנאת ה"ישראלי הנאור" ליהודי הדתי אשר באה לידי ביטוי בנסיונות החוזרים ונשנים להפרדת הדת מהמדינה החדשה, ובדרך הטבע סופם של נסיונות נלוזים אלה להצליח. כלומר, המחשבה הבסיסית של התנועה הציונית הדתית אשר סברה כי בכוחו של מיעוט זעיר בשותפות לזרז את תהליך הגאולה העתידית, באמצעות שיכנוע הרוב המוצק של הציונים הכופרים נדונה לכשלון מראש, משום שגואל ישראל אינו צריך את עזרת הציונות בכדי לגאול את עמו ישראל מגלותו בדרך הטבע כביכול, אלא אף להפך גאולת ישראל הובטחה להיות אלהית-נסית כנ"ל. לפיכך נלענ"ד כי שילובן של התנועות ה"ציוניות" החילונית והדתית אינו שלב המסמל את תחילתה של הגאולה השלמה. ב.
חזונו של הרצל:
נלענ"ד כי שורש הטעות הסטורית של התנועה הציונית הדתית היה בהצמדותם לבעל חזון התעתועים מר תאודור הרצל (בנימין זאב 1860-1904), ובהכתרתו בפועל ל"מלך המשיח" החילוני (או כהגדרתו של הרב קוק "משיח בן יוסף") של התנועה הציונית המשותפת, משום שחזונו של מר תאודור הרצל (עיתונאי אלמוני, אשר מקורו בבית יהודים מתבוללים) היה ליצור מדינה חילונית, מתקדמת ותרבותית, דהיינו, ציונות המבוססת על יסודות של כפירה במעמדה המרכזי של דת ישראל. וכן מצאנו שמר תאודור הרצל בעל החזון בעצמו (כדרכם של נביאי השקר) לא עלה ולא התגורר בארץ ישראל בחייו [יצוין כי הרצל כתב ותכנן מהלך להתנצרות המונית של כל עם ישראל (יומן 1 עמ' 16), בנוסף לכך הרצל לא מל את בנו, חלם להיות גוי, ואף קרא להתחבר לאנטישמיים כדי לחסל את הרכוש היהודי (יומן 1 עמ' 68)]. מר תאודור הרצל אף התנגד לדעת שותפו אשר צבי גינצבורג המכונה "אחד העם" (1856-1927), שקרא במאמרו "לא זה הדרך" לשנות את גישת הציונות החילונית, באומרו: "אין ארץ ישראל באה לפתור את השאלה הקיומית או הכלכלית של היהודים, והיא אינה אמורה ואף אינה יכולה להיות מקלט פיזי מפני צרות הגלות... מה שחסר לנו קודם כל הוא מקום קבוע למרכז לאומי רוחני אשר יהיה מקלט בטוח לא רק ליהודים כי אם ליהדות". יתרה מזאת, הרצל תמך ואף הציע לקונגרס הציוני השישי להקים התישבות יהודית באוגנדה אשר באפריקה, ואף הקונגרס הציוני השישי קיבל החלטה לשלוח שליחים לבדוק אם השטח מתאים ליהודי אירופה (רק לאחר מותו נדחתה תכנית אוגנדה בקונגרס השביעי שהתכנס ב-1905), דהיינו, הרצל היה גם חוזה הציונות אוגנדית.
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי דמותו של "המשיח" ע"פ דברי הרמב"ם האמורים במבוא דלעיל (בהעדר מקור הלכתי קדום בענינינו), רחוקים כרחוק מזרח ממערב מדמותו, מחזיונותיו וממעשיו של מר תאודור הרצל, לפיכך המילה "משיח" והרצל הם תרתי דסתרי. העולה מדברים אלה הוא: שאף לפי סיבת פסילתו של חזקיהו המלך לשמש כמשיח למרות חפצו של הקב"ה (סנהדרין, צד.), גם הרצל ואף ממשיכי דרכו אינם מתאימים כלל לתיאורו של "המלך המשיח" העתיד לגאול את ישראל בגאולתם העתידית, משום שהמשיח הוא בעיקר דמות דתית כאמור בפסיקת הרמב"ם (מלכים, פי"א, הל' א'): "ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי". ג.
שואת יהודי אירופה:
בטרם התגשמות חלומם של מר תאודור הרצל ושותפיו אירעה שואת יהודי אירופה אשר בה מליוני יהודים מאירופה הובלו כצאן לטבח, והלקח הרוחני מן השואה הוחמץ ע"י התנועה הציונית המשותפת והוסט ללקח פיזי בלבד. כלומר, לאחר השואה החלה התנועה הציונית במאמץ עליון להשגת שלשה יעדים, היעד ראשון היה: השגת "עיר מקלט" בארץ ישראל עבור היהודי הנרדף, דהיינו, שטח. היעד השני היה: צבירת יכולת צבאית וכלכלית להגן על מקום המפלט, דהיינו, כח. והיעד השלשי היה: בריחה מ"האל הזועם באירופה", דהיינו, דחיקת הרוח. כלומר, הלקח הרוחני משואת יהודי אירופה התהפך, במקום "והיה כי יבואו עליך" וגו', "ושבת עד ה' אלהיך ושב ה' אלהיך" וגו' (דברים, ל' ,א'-ב'), הציונות דחקה את הדת והמסורת החוצה והעצימה את הסגידה לעגלי השטח והכח. לפיכך מובן מאליו ששילוב הידיים של התנועות הציונות על בסיס השגת שטח, כח ודחיקת הרוח אינו אות המבשר "אתחלתא דגאולה" אלא אף נראה כי ההפך הוא הנכון, משום שלפי פסיקת הרמב"ם (הלכות תשובה, פז', הל' ה') התנאי המקדים לגאולה העתידית הוא חזרה בתשובה של כלל ישראל, כלשונו: "כל הנביאים כולן צוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין, שנאמר: 'והיה כי יבואו עליך' וגו', 'ושבת עד ה' אלהיך ושב ה' אלהיך" וגו' (דברים, ל' ,א'-ב'). לפיכך נלענ"ד כי שואת יהודי אירופה לא היתה השלב המוגדר בגמ': "מלחמה נמי אתחלתא דגאולה" (מגילה, יז.), ואף לא שלב מלחמת גוג ומגוג האמורה בפסיקת הרמב"ם (מלכים, פי"ב, הל' ב'): "שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג, ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא לישר ישראל ולהכין לבם, שנאמר: 'הנה אנכי שולח לכם את אליה". ד.
מצות יישוב הארץ:
חז"ל לאורך כל דורות הגלות הפליגו בערכה ובשיבחה של מצות יישוב הארץ, התנועה הציונית ובניה זכו לקיים מצוה גדולה וחשובה זו בגופם ובממונם אך ללא כל כוונה רוחנית, למרות זאת הצלחתם בכיבוש וביישוב הארץ ביהודים מן הגלויות אין לה אח וריע בתולדות העמים. דרכה של הציונות צלחה גם בהקמת מדינה לעם היהודי בארצו, ואף ידם היתה לעזר בבניתם, בהקמתם ובמימונם של ישיבות ובתי מדרש. אין כל ספק כי בשל המעשים הללו ה' בעל הגמול שילם וישלם להם שכר טוב. משום שאין איש אשר יוכל להכחיש את התופעה המדהימה הזו של עם המחדש את עצמאותו וריבונותו לאחר 1880 שנות גלות. ההתפתחות ההיסטורית של חידוש הכיבוש והיישוב של חלק מארץ ישראל נראתה בעיני רבים כשיבת ציון החדשה, ואף בשל כך החלה לפעום התחושה העממית כי עידן הגאולה ציונית השלמה החל לקרום עור וגידים, ואכן עד שנת תשל"ג נראתה הנוסחה הציונית של שטח-כח-ודחיקת הרוח כנוסחת קסמים מנצחת, יען כי העובדות בשטח האירו פנים לנוסחה המנצחת: שטחה של מדינת ישראל הורחב מן החרמון ועד תעלת סואץ ומן הים הגדול עד נהר הירדן. בנוסף לכך התעצם כוחו של צה"ל בכל התחומים כולל פיתוח יכולת גרעינית רבת הקיף, וצה"ל גם ניצח בכל מלחמותיו עם השכנות הערביות של מדינת ישראל ואף הגיע למעמד של מעצמה אזורית. בחלל האויר של מדינת ישראל שרתה האוירה של "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים, ח', י"ז), עד שנראה כי התנועה הציונית הצליחה במשימתה להדחקת הדת לקרן הזוית של המדינה היהודית.
לעומת הציוני-ישראלי הנאור אחזו שכניו המוסלמים בדת האיסלם הנושנה, ואף הרשו לעצמם להפסיד במלחמות עם ישראל מתוך ההנחה שדי להם בניצחון אחד ביום מן הימים בכדי לכבוש את מדינת ישראל ולהעלימה מן העולם. לאחר מלחמת "יום הכיפורים" (תשל"ג) הבינה מדינת ישראל כי כוחה ועוצם ידה לא יוכלו לעמוד לה לאורך זמן הן כנגד ההתפתחות הטכנולוגית והצבאית של מדינות ערב, והן כנגד פעולות הטרור המתישות, והן כנגד לחצם של מדינות העולם, ואף לנוכח סכומי העתק המתחייבים מהחזקת "כח המחץ". כתוצאה מכך שילמה מדינת ישראל בהחזרת שטחים והריסת יישובים בתמורה להסכמי אי לוחמה שבריריים. ראש ממשלת ישראל מר מנחם בגין (ציוני, רביזיוניסט, מפקד האצ"ל) פתח ב"אתחלתא דחורבן" ובמכירת חיסול, ביוזמתו נסוגה ישראל מן השטחים בסיני (אשר שטחם היה גדול פי שלשה משטחה של מדינת ישראל), הרסה את היישובים שנבנו בסיוע ובאישור ממשלות ישראל לדורותיהם, ומדינת ישראל פינתה בכח ובכסף את אלפי המתיישבים היהודיים אזרחי המדינה מאזורים אלה. הריבונות על שטחים אלה הועברה למצרים במסגרת "הסכם שלום" המבוסס על שטחים תמורת שלום. ההסדר של שטחים תמורת שלום שנקבע בהסכם השלום עם מצרים (בשנת תשל"ט), מצא חן בעיני השכנים הערביים אוחזי דת האיסלם, שהרי למה להם להלחם מלחמת קודש (ג'יהד-בלשונם) עם מדינת ישראל אם אפשר להשיג את אותה התוצאה בחתימה זמנית על הסכם (הודנא או תהדיא-בלשונם) מנייר?, משום שהחל תהליך הנסיגה הישראלית מכל השטחים שנכבשו על ידה במלחמת "ששת הימים" (תשכ"ז). ואכן בהמשך התהליך הוחזרו חברון, שכם, בית לחם, וכו', ובהמשך הוחזרו יישובי רצועת עזה, ואף נוהל מו"מ להחזרת כל שטחי יהודה ושומרון הנותרים כולל ירושלים, וגם הוסכם על הקמתה של מדינה פלשתינאית שבירתה ירושלים על התשתיות והמבנים שנבנו בסיוע ובאישור מדינת ישראל, תוך כדי פינוי בכח ובכסף של אלפי המתיישבים היהודיים מאזורים אלה. בהמשך התהליך מתנהל מו"מ להחזרת רמת הגולן עד הכנרת לסוריה, כולל התשתיות והמבנים שנבנו בסיוע ובאישור מדינת ישראל, ופינוי בכח של אלפי המתיישבים היהודיים מאזורים אלה. לפיכך נראה כי במלחמת דת האיסלם כנגד חוסר הדת הציונית גברה ידם של המוסלמים בסופו של התהליך.
הנובע מכאן הוא שהתנועה הציונית התערטלה גם מחלקה במצות יישוב הארץ, וזאת משום שמלכתחילה לא היתה בכוונתה לקיים מצוה זו, כדברי ר"ע: "מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה אמרה תורה צריך כפרה וסליחה, מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה"?! (קידושין, פא:). היתדרדורתה של התנועה הציונית מנוסחת שטח-כח-דחיקת הרוח, לעבר נוסחת שלום-בטחון-ורמיסת הדת, היתה אמורה לקעקע ולשבר את הברית בין הציונות הדתית לתנועה הציונית. אך ככל הנראה קשה לתנועה הציונית הדתית המפוררת להודות כי היא טעתה לכל אורך דרכה "המשיחית", דהיינו, בבחינת "בעקבות משיחא חוצפא יסגא" (סוטה, פ"ט, משנה ט"ו). לפיכך נראה כי הציונות החילונית ניצלה לרעה את תום ליבה של התנועה הציונית הדתית המשיחית אשר בשל אמונתה זו חינכה ושלחה את מיטב בניה להתיישב בחבלי ארץ ישראל המובטחת, למרות ידיעתה כי בעקבות תהליך הנסיגות במסגרת של "שטחים תמורת שלום" יפונו עשרות אלפי בני הציונות הדתית (שהם רוב המתיישבים) מבתיהם, בעזה, יהודה, שומרון ורמת הגולן, בכח הרוב הציוני החילוני אשר השתמש באמונת הציונות הדתית להגשמת מטרותיו החילוניות. התנועה הציונית הדתית לא הפנימה את חוק ההסטוריה שאומר: כי כל עוד המיעוט אינו מפריע יתר על המידה אז הרוב סובל אותו ונותן לו לחיות, אך ברגע שנראה לרוב שהמיעוט פוגע איכשהוא בקיומו, ברווחתו או אף בכבודו, אז הרוב לא מהסס לסלק, לגרש או אף להרוג את המיעוט. העולה מדברים אלה הוא: שע"פ פסיקותיו של הרמב"ם האמורות בהקדמה, לא היו מלחמות מדינת ישראל בבחינת השלב המוגדר בגמ': "מלחמה נמי אתחלתא דגאולה" (מגילה, יז.), משום שעדין לא נתקיימו התנאים המקדימים לכך ואמורים בלשון הרמב"ם: "ואם יעמוד מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי". ה.
בנית בית המקדש בימינו:
מטרת התנועה הציונית בהקמת מדינת ישראל היתה: הקמת מקלט פיזי ליהודים בשטח מוגבל בארץ ישראל (לאחר שהצעת אוגנדה נדחתה) ללא כל זיקה אמיתית לדת ולתורת ישראל. מדינת ישראת קיבעה את המסר הזה ומסר זה הועבר למדינות העולם, למוסלמים, לנוצרים ולשכנות הערביות של מדינת ישראל. לצורך חידוד המסר נמנעו כל ממשלות ישראל אף מהעלאת הרעיון של בנית בית המקדש במקומו על הר הבית אשר נמצא בריבונות מדינת ישראל למעלה מארבעים שנה, הממשלה גם נמנעה אפילו מהשתלטות דתית על כל מתחם הר הבית, ובודאי שלא עלה על דעתם כלל לפנות את המסגדים מתוכו. בהמשך ויתרה מדינת ישראל על "שטח" הר הבית ואף הסכימה למסור אותו למוסלמים (שאחזו בדתם בכל עת המאבק) במסגרת המדיניות של "שטחים תמורת שלום". השפעת התנועה הציונית הדתית על תהליכי הנסיגה שהיתה זעירה מלכתחילה הלכה והתמזערה יותר ויותר, משום שטעויות היסוד בשותפות ההיסטורית בין התנועה הציונית החילונית לתנועה הציונית הדתית גרמו לכך שהתנועה הציונית ביצעה רק את מדיניותה של הציונות החילונית, ומעשיהם הפכו לעובדה מוגמרת ובלתי הפיכה. לפיכך אף "קיבוץ הגלויות" והבניה בירושלים אשר התבצעו בשתוף התנועה הציונית הדתית אינו חלק מתהליך הגאולה, כמובא במדרש (תנחומא, נח, יא): "א"ר שמואל בר נחמני: מסורת אגדה היא שאין ירושלים נבנית עד שיתכנסו הגליות, ואם יאמר לך אדם שכבר נתקבצו הגליות ולא נבנית ירושלים אל תאמין! למה? שכך כתיב: 'בונה ירושלים' ואחר כך 'נדחי ישראל יכנס'. אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע לא כבר נבנית ירושלים וחרבה!? אמר להם: על ידי עונותיכם חרבה וגליתם מתוכה, אבל לעתיד לבא אני בונה אותה ואיני הורס אותה לעולם, שנאמר: 'כי בנה ה' ציון נראה בכבודו" (תהלים, ק"ב, י"ז). יתרה מזאת, בנין בית המקדש עתיד להיות קודם לבנין ירושלים ולקיבוץ הגלויות, כאמור בזוה"ק: "עד דקודשא בריך הוא יבני בי מקדשא בקדמיתא, ויתקין היכלא, ויבני קרתא דירושלם, ולבתר יוקים לה מעפרא, הדא הוא דכתיב (תהלים, קמ"ז): 'בונה ירושלם ה'' וגו', 'בונה ירושלם' בקדמיתא ולבתר 'נדחי ישראל יכנס', ויימא לה (ישעיה, נ"ב): 'התנערי מעפר קומי שבי ירושלם' וגו', ויתכניש גלותהון דישראל, הדא הוא דכתיב: 'בונה ירושלם ה'' בקדמיתא, ולבתר 'נדחי ישראל יכנס" (זוהר, בראשית, קלד.). וכן פסק הרמב"ם להלכה: "אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי". כלומר, אף פעילויות התנועות הציוניות למען "קיבוץ גלויות" אינו חלק מתהליך הגאולה וביאת המשיח, אלא הוא מימוש תורתם המושתת על הקמת מקלט פיזי ליהודים בשטח מוגבל בארץ ישראל (לאחר שהצעת אוגנדה נדחתה) ללא כל זיקה אמיתית לדת ולתורת ישראל, לפיכך אין מעשיהם בגדר של "אתחלתא דגאולה" אלא לכל היותר נסיון כושל לנסיגה מ"האתחלתא דגאולה". ו.
הציפיה לגאולה:
יסוד מרכזי ועיקרי בדת ישראל הוא האמונה בביאת המשיח והציפיה לבואו, לפיכך בתפילת שמונה עשרה הנאמרת שלש פעמים בכל יום ישנן שש ברכות העוסקות בבקשת הגאולה. וכן פסק הרמב"ם: "חיוב מצוה זו כך הוא: שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום... שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה" (רמב"ם, הלכות תפלה, פ"א, ב'), דהיינו, הציפייה לגאולה היא צורך חיוני שכל אדם מישראל צריך לבקש ולהתחנן לו. וכן מובא במדרש: "כל האלפים האלה שנפלו בימי דוד לא נפלו אלא ע"י שלא תבעו בית המקדש, והרי דברים קל וחומר: ומה אם אלו שלא היה בימיהם ולא חרב בימיהם נפלו על שלא תבעו אותו, אנו שהיה בימינו וחרב בימינו על אחת כמה וכמה?!, לפיכך התקינו זקנים ונביאים ליטע בפיהם של ישראל להיות מתפללים שלשה פעמים בכל יום: השב שכינתך ומלכותך לציון וסדר עבודתך לירושלם" (רד"ק, שמואל-ב, כ"ד, כ"ה). המשמעות המעשית של הצפיה למשיח היא: משאלתם של כלל ישראל להגיע לשלמות בקיום התורה ומצוותיה, משום שבזמן הגלות אין אפשרות לקיים את כל דיני התורה, כי מתוך כלל תרי"ג המצוות ניתן לקיים ר"ז מצוות בלבד, ובנוסף לכך ישנן גם הפרעות של גורמים חיצוניים וחוסר סמכות, דהיינו, בזמן הגלות לא ניתן לקיים את כל המצוות הקשורות בבית המקדש, בקרבנות, בסנהדרין, במלך, בשמיטה, ביובל, וכו'. לפיכך האמונה בהחזרת שלמות קיום התורה והמצוות היא עיקר הציפיה לביאת המשיח. וכן מצאנו שהרמב"ם פתח את ההלכות העוסקות במשיח (הלכות מלכים, פי"א, הל' א') באומרו: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם". כלומר, הרמב"ם מדגיש שהבשורה על ביאת המשיח היא בשורה על ההגעה לשלמות בקיום המצוות אשר תוחזר לישראל ע"י המלך המשיח.
במצב של ימינו נראה כי הציבור הדתי בישראל שהמכנה המשותף שלו הוא תורת ישראל, מסוכסך ומפולג בתוך עצמו הן לרסיסי מפלגות, והן לעדות והן לחסידויות. כתוצאה מכך אף אלו המאמינים באמונה שלמה בביאת המשיח אינם מאוחדים, וממילא הם אינם משתפים פעולה יחדיו למען הנחלת ערכי הדת לציבור המרוחק מדת ישראל, ואין הם מקיימים את הנאמר במדרש: "שאין ישראל נגאלין עד שיהיו אגודה אחת, שנאמר: (ירמיה, ג') 'בימים ההמה ילכו בית יהודה על בית ישראל ויבואו יחדו מארץ צפון על הארץ אשר הנחלתי את אבותיכם" (ילקוט שמעוני, דברים, כ"ט). ההתגודדויות הציבור הדתי הם גורם נוסף המרחיק את הציבור החילוני מן הדת, משום שהמחלוקת העזה בין הפלגים הדתיים וחסר יכולתם להתלכד למען הגשמת המטרות הנעלות של תורת ישראל, יוצרת את הרושם שדת ישראל היא כביכול חלק מזרם פוליטי אינטרסנטי אשר איננו פועל לשם שמים, ואין הוא מצפה לגאולה השלמה באמת ובתמים. כלומר, אף הציבור הדתי במדינת ישראל אינו מסוגל להתאחד ע"מ "לכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה" כשלב מקדים לגאולה ולמשיח. לפיכך לא יפלא איפה שכלל תושבי מדינת ישראל הרחוקים מן התורה והמצוות אינם כמהים לגאולה העתידית, ואף השאיפה לשלמות קיום התורה והמצוות איננה בראש מעיניהם. יתרה מזאת, אפילו הדיבורים על המשיח נראים בעיניהם כנלעגים וכבריחה מן המציאות, על כך כתב הרמב"ם: "וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר הנביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו". ז.
חוקי מדינת ישראל:
הפילוג הקיים בקרב הציבור הדתי ואופיה החילוני של התנועה הציונית, גרמו לכך שחוקי מדינת ישראל קרובים יותר לחוקות הגויים מאשר לחוקות התורה. כמובא במשל המגיד מדובנא: משל לרב אחד שהשתדך עם עגלון מעיר רחוקה, מכיון שבתיהם היו רחוקים מרחק רב זה מזה קבעו המחותנים בינהם כי החתונה תיערך בעיירה אחת הנמצאת באמצע הדרך. ביום החתונה חשב הרב בליבו: אם אבוא אל החתונה בלבוש של רב: במעיל משי ובשטריימל, אזי אבייש בכך את מחותני העגלון, לפיכך פשט הרב את בגדיו המפוארים ולבש בגדים פשוטים כדרך העגלונים, ואף נעל מגפיים לרגליו וחבש לראשו מצנפת פשוטה. גם העגלון המחותן חשב בליבו: הרי אם הרב יבוא בבגדיו המהודרים ואילו אני אבוא לבוש בבגדי עגלון, אזי אבייש בכך את מחותני הרב, לפיכך מיהר העגלון ופשט את בגדיו הפשוטים ובמקומם לבש בגדי רב מהודרים, דהיינו, מעיל משי ושטריימל מהודר. כאשר הגיעו הרב ומחותנו העגלון לאולם החתונה כשהם מכוסים במלבושיהם החדשים, חשבו כל האורחים כי העגלון הוא הרב והרב הוא העגלון. הנמשל הוא ל"דור התהפוכות" שגדל וצמח בגלות, הגויים ראו כי חוקי תורת היהודים הם ישרים וטובים ועל כן סגלו לעצמם הרבה מחוקי התורה, ואילו היהודים "הנאורים" מחמת חפצם להתדמות לגויים אמצו לעצמם את חוקי הגויים, והשתיתו עליהם את ערכיה של התנועה הציונית החילונית. אותה תופעה ארעה גם בעת השידוך בין התנועה הציונית החילונית לבין הציונות הדתית, ובין המחוקקים היהודים לבין המחוקקים הגויים שבכנסת ישראל. לפיכך יצא כי חוקי מדינת ישראל קרובים יותר לחוקות הגויים מאשר לחוקות התורה, עקב התערבותו ו/או אי התערבותו של המחוקק החילוני בכלל ובית המשפט העליון בפרט, בשינוי מצוות התורה וההלכה והתאמתם לזמנינו ע"פ השקפתם "הנאורה", כגון בעניני: חילול שבת בפרהסיה, גיור שלא כהלכה, גילוי עריות, שפיכות דמים, החזרת שטחים מארץ ישראל, היחס לגויי הארץ, וכו'. אי עמידת הציבור הדתי והנהגתו במלוכד כנגד הגזירות והחוקים המנוגדים לתורת ישראל מציבה אותם כשותפים שבשתיקה לחילול ה' והתורה, וכתוצאה מכך מתרחקת מעם ישראל ביאת המשיח ומתקרבת פורענות השואה הבאה ח"ו, כדוגמה: התפוצצות 150 פצצות האטום בכור האטומי בדימונה, או איומי האוייבים בשימוש בנשק גרעני, וכו'. לפיכך הדגיש הרמב"ם כי בימות המשיח "וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם", דהיינו, ימות המשיח מתאפיינים בהשבת חקיקת התורה ובאכיפתה על כלל ישראל. על כן אף מבחינה זו חוקי מדינת ישראל מרחיקים את ביאת הגאולה. ח.
הקאת עוברי העבירה:
בידוע הוא כי "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום" (משלי, י"ט, כ"א), דהיינו, ה' נתן בידי האדם בחירה חופשית לתכנן את תכניותיו, את מזימותיו ואת דרכיו, אך בסופו של דבר ה' שולט בתוצאות המעשים והוא הקובע את גורלם. לאושרנו ה' שומר את הברית והחסד אשר כרת עם אבותינו הקדושים והוא מתנהג עם בניו במידת הרחמים, משום שמידותיו של הקב"ה הם: "ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פוקד אבות על בנים על שילשים ועל רבעים" (שמות, ל"ד, ו'-ז'). כלומר, מתוך י"ג מדותיו של הקב"ה עשרה הן מידות של חסד ו"רק" שתי מידות הן של פורענות: "ונקה לא ינקה' מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינן שבים" (שבועות, לט.), ו"פקד עון אבות' כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם" (ברכות, ז.). וכן מצאנו בעבר בעת שעם ישראל הכעיס והרשיע, ה' בחמלתו דחה מעליהם את הפורענות. אולם כשעם ישראל הגדיש את הסאה יושמו עליהם אזהרות התורה האמורות פעמיים: "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" (ויקרא, י"ח), "ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי ועשיתם אתם ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה" (ויקרא, כ'). לפיכך בעידן הגאולה ה' נמנע מלהביא על פושעי ישראל פורענות מיידית שמא יחזרו כלל ישראל בתשובה שלמה וילכו בדרך התורה שבכתב והתורה שבעל פה. וכן פסק הרמב"ם (הלכות תשובה, פז', הל' ה'): "וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין, שנאמר: 'והיה כי יבואו עליך' וגו', 'ושבת עד ה' אלהיך ושב ה' אלהיך', וגו'" (דברים, ל' ,א'-ב'). ט.
קיומה של מדינת ישראל:
בגאולת מצרים למדנו שהבטחת "והבאתי אתכם אל הארץ" אינה נמנית בין ארבעת לשונות הגאולה, כמובא בגמ': "מניין לארבעה כוסות? רבי יוחנן בשם ר' בנייה: כנגד ארבע גאולות: 'לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם', וגו', 'והצלתי'... 'וגאלתי'... 'ולקחתי" (ירושלמי, פסחים, סח:). כלומר, אף בגאולת מצרים לשון "והבאתי" לא נמנתה בין ארבעת לשונות הגאולה, משום שלפני הבאת ה' את עם ישראל לארצו, ה' דאג קודם להוצאת ישראל מן הגויים ומסבל הגלות, משום שאלה הן ארבע פעולות הכשרה הנחוצות להתבצע במהירות, ורק לבסוף ה' הבטיח להביא את עם ישראל לארצם בפעולה מתמשכת התלויה באופן קיומם את מצוות התורה, לפיכך חז"ל אמרו: "כגואל ראשון כך גואל אחרון" (קהלת רבה, פרשה א', פסקא כ"ח). על כן הקמתה של מדינת ישראל על בסיס חוקות הגוים אינה מהוה שלב המבשר את בואה של הגאולה העתידית, משום שעם ישראל התקיימו בגלותם אלפי שנים ללא מדינה עצמאית אלא רק בזכות התורה. ולעומת זאת קיומה של מדינת ישראל כמדינת היהודים הציוניים בצורתה הנוכחית היא איננה נצחית, ואף אין כל בטחון שהיא תתקיים כך בעוד 100 שנה, משום שיסודותיה לא הושתתו ע"פ התנאים והשלבים שהרמב"ם קבע לגבי גאולתם העתידית של ישראל כנ"ל. וכן מצאנו שבזמן חזקיהו המלך "בדקו ומצאו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ מגבת ועד אנטיפרס, ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה" (סנהדרין, צד:), ולמרות זאת כשבקש הקב"ה לעשות את חזקיהו המלך למשיח, הדבר לא יצא אל הפועל רק בגלל שחזקיהו המלך לא אמר שירה על הנסים שעשה לו הקב"ה (סנהדרין, צד.). קל וחומר למדינה שחוקיה מבוססים על חוקות הגויים, ורוב תושביה הם ע"ה, ואף ראשיה כופרים ואינם מזרע דוד. במצב זה ודאי הוא שאין בהקמת מדינת ישראל ובהמשך קיומה בבחינת שלב המבשר את בואה של הגאולה העתידית במהרה. י.
החשת עת הגאולה:
לסיומה של גלות מצרים ה' קצב זמן ואף הודיעו לאברהם אע"ה, שנאמר: "ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה" (בראשית, ט"ו), ואכן כך היה בדיוק, בתום הארבע מאות שנה מיום שנולד יצחק נגאלו עם ישראל מגלות מצרים. גם בטרם שעם ישראל חזרו לארץ ישראל מגלות בבל, ירמיהו הנביא הודיעם כי זמן גלות בבל הוקצב לשבעים שנות גלות בלבד, שנאמר: "כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקד אתכם" (ירמיה, כ"ט), ואכן כך היה בדיוק, בתום שבעים שנות גלות בבל פקד כורש מלך פרס לבנות את בית המקדש השני, שנאמר: "ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר ה' מפי ירמיהו העיר ה' את רוח כרש" (עזרא, א'). לגלות עם ישראל הנוכחית נקצב זמן ארוך מבלי שניתן לקץ הגלות מועד מדויק, שנאמר: "כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך ואין שר... ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים" (הושע, ג'), ונאמר: "אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר" (חבקוק, ב'). הטעם שה' לא קבע במדויק את מועד תום הגלות האחרונה הוא על מנת לאפשר לישראל לקצר את המועד הארוך שנקבע לשיבת שכינת ה' לציון, שנאמר: "אני ה' בעיתה אחישנה" (ישעיה, ס'). ופירשו חז"ל: "אם זכו ישראל - אחישנה, לא זכו - בעיתה" (סנהדרין, צח.), דהיינו, כאשר עם ישראל יהיו זכאים ה' יגאלם מיד, ואם לאו ה' יגאלם בתום המועד הארוך שגזר עליהם. כלומר, ה' עשה עם ישראל חסד גדול בכך שהוא לא קצב זמן מדויק לאורך הגלות הזאת, משום שאילו היה נקצב לגלות הזאת זמן, ישראל לא היו נגאלים לפני הקץ שנקבע, דהיינו, עם ישראל היו צריכים להמתין לקץ הגלות אפילו אם כלל ישראל היו צדיקים, משום שה' יתברך מדייק בביצוע הבטחותיו הקצובות בזמן מדויק, כדוגמת הדיוק בקץ שנקבע לגלות מצרים ולגלות בבל. לפיכך גם הנביא חבקוק (ב', ג') התנבא בכפילות: "אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר", ללמדנו שאם המשיח "יתמהמה" מלבא בגין אי חזרת כלל ישראל בתשובה, למרות זאת "חכה לו כי בא יבא" משום שהקב"ה לא יאחר להביאו בעת שנקבע מראש לגאולת ישראל ללא ידיעתם של ישראל. וכן מפורש בגמ' (סנהדרין, צז:): "וכי מאחר שמידת הדין מעכבת, אנו למה מחכין? לקבל שכר, שנאמר: 'אשרי חוכי לו" (ישעיה ,ל', ח'). לפיכך ככל שהגלות הזאת מתארכת כך גם מתקרב קיצה הארוך שנקבע על ידי ה', ולכשיגיע המועד שה' קבע לקץ גלותו של עם ישראל, ה' יגאלם בנסים גלויים כפי שהבטיחם על ידי נביאיו, גם אם כלל ישראל לא יהיו זכאים לכך באותו הזמן, שנאמר: "לא למענכם אני עשה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים... והבאתי אתכם אל אדמתכם, וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" (יחזקאל, ל"ו), ונאמר: "כי כה אמר ה' כאשר הבאתי אל העם הזה את כל הרעה הגדולה הזאת, כן אנכי מביא עליהם את כל הטובה אשר אנכי דבר עליהם" (ירמיה, ל"ב).
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי ה' נתן בידי ישראל את מפתחות למועד סיום הגלות ולהחשת הגאולה, דהיינו, החשת מועד הגאולה השלמה העתידית תלויה בהתנהגותו של עם ישראל כאומה הראויה לגאולה, לשם כך נחוצים ארבעה כיבושים נוספים: כיבוש יצה"ר - ע"י חזרתם של רוב עם ישראל בתשובה שלמה, כיבוש החילוניות הכופרת - ע"י השלטת הקדושה בארץ ישראל באמצעות קרוב לבבות, התחדשות דתית, תרבותית ורוחנית. כיבוש רוחני של הפוליטיקה - ע"י איחוד כוחות הקדושה בעם ישראל לשם שמים, והצהרתם על שאיפתם לקחת את הגא השלטון לידיהם. כיבוש דעת הקהל העולמית - ע"י שיכנוע העמים לתמיכה במוסריות והצדקת מימוש חזון הנביאים על גאולת ישראל, תוך כדי שימת הדגש על האמור בחזון הנביאים ששיבת ציון נושאת בחיכה גם בשורה אוניברסלית לגאולה רוחנית וגשמית לכלל העמים. כלומר, החזרה בתשובה של כלל עם ישראל בארצו, יש בכוחה להחיש את עיתה של גאולת העתיד, דהיינו, בבחינת מחטאי אנוסה "ובצל כנפיך אחסה" (תהלים, נ"ז, ב'), וכן פסק הרמב"ם (הלכות תשובה, פז', הל' ה'): "ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין", דהיינו, או מיוזמתם או בכל כורחם. יא
יישוב הסתירה בפסיקות הרמב"ם:
כאמור במבוא דלעיל הרמב"ם סתר את פסיקותיו בענין שלבי הגאולה. כלומר, מחד גיסא הרמב"ם פסק בהלכותיו את סדרם של שלבי הגאולה שראשיתם הוא בהתגלות המלך המשיח, מאידך גיסא הרמב"ם פסק כי סידור הויית דברים אלו אינו עיקר בדת, ובהלכות תשובה הרמב"ם פסק כי התנאי המקדים לגאולת ישראל הוא: חזרה בתשובה בסוף גלותם ולא התגלות המלך המשיח.
נלענ"ד ליישב את הסתירה בדברי הרמב"ם כך:
בהלכות שבהן הרמב"ם (אהבה, הלכות ס"ת פ"י, הל' א') קבע את שלבי הגאולה: התגלות המלך המשיח, החזרת מלכות בית דוד ליושנה, בנין בית המקדש, ולבסוף קיבוץ גלויות, ואף בהלכות שבהן הרמב"ם קבע (פי"א, הל' ב') את תכונותיו ההכרחיות של המלך המשיח: מבית דוד, הוגה בתורה ובמצוות, עוסק במצוות התורה שבכתב והתורה שבע"פ כדוד אביו, מצליח לאכוף על כל ישראל את מצוות התורה, מצליח להלחם את מלחמות ה', מצליח לבנות את בית המקדש במקומו, ומצליח לקבץ נדחי ישראל, הרמב"ם התכוון בהלכות האלה לתאר את צורתה של הגאולה בעיתה (ישעיה, ס'). ובהלכה בפרק הסמוך לנ"ל (פי"ב, הל' ב') שבה הרמב"ם פסק כי סידור הויית דברים אלו אינו עיקר בדת, הרמב"ם התכוון לומר: כי השלבים אשר הוא מנאם לעיל ניתנים להעשות במקביל ולאו דווקא אחד אחרי השני, דהיינו, אין זה הכרחי לחכות עד תום שלב בנית בית המקדש ורק לאחר מכן להתחיל בשלב קיבוץ הגלויות, אלא בעת בנית ביהמ"ק יכול גם שלב קיבוץ הגלויות להעשות במקביל. לעומת זאת כאשר הרמב"ם פסק בהלכות תשובה כי התנאי המקדים לגאולת ישראל הוא: חזרתם של ישראל בתשובה בסוף גלותם, ולא התגלות המלך המשיח ו/או קיבוץ גלויות כפסיקתו בהלכות מלכים, הרמב"ם התכוון בדבריו אלה לתאר את צורתה של גאולה אחישה (ישעיה, ס'), דהיינו, בגאולת אחישנה תהיה גאולת ישראל העתידית כהרף עין, ויכללו בתוכה כל שלבי הגאולה האמורים בהלכות מלכים דלעיל בבת אחת.
בדרך זו גם ניתן לתרץ את המחלוקת שהיתה נ"ב שנים לאחר חורבן בית שני בין רבי עקיבא לרבי יוחנן, כמובא בגמ' (ירושלמי, תענית, כד., פ"ד, ה"ה, ומדר' רבה, איכה, פר' ב'): "ר"ע כד הוה חמי ליה להדין בר כוזבה (בן כוזיבא עיין הרמב"ם, הלכות מלכים, פי"א, ג) הוה אמר: דין הוא מלכא משיחא. א"ל רבי יוחנן בן תורתא: עקיבה, יעלו עשבים בלחייך ועדין בן דוד לא יבא". כלומר, ר"ע סבר כי גאולת "אחישנה" הינה מידית ונמצאת בפתח, ואילו רבי יוחנן בן תורתא סבר כי גאולת "בעתה" היא רחוקה. בדיעבד ניתן לומר שהרמב"ם ותולדות עם ישראל בגלות פסקו בענין זה כדעת ר' יוחנן בן תורתא. יב.
לסיכום:
אלפי שנות גלות חי והתקיים העם היהודי ללא מדינה ריבונית, ולא רק שעם ישראל שרד אלא הוא אף הרבה כח ועוצמה גם רוחנית וגם פיסית בזכות שמירת התורה והמצוות, כאשר באותה העת נכחדו מעצמות-על אשר בטחו בכוחם ובעושרם, דהיינו, בניגוד להגיון האנושי הפשוט אלא בבחינת הנאמר: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאם ה'" (ישעיה, נ"ה). לעומת זאת במשך מאה שנות הציונות התעצמה התבוללות היהודים בארץ ובעולם למרות תקומתה ועוצמתה של מדינת ישראל, לדוגמא: יהדות תימן שמרה על יהדותה בשלמות לאורך כל שנות הגלות החל מימי חורבן בית ראשון ועד להקמת מדינת ישראל, בתימן לא היה קיים אף לא יהודי אחד שאינו שומר תורה ומצוות, גם ללא מדינה עצמאית ואף ללא תמיכות ממשלתיות, ועל אף רדיפות המוסלמים. לעומת זאת מאז הקמת המדינה היהודית רובם של היהודים בארץ אשר מוצאם מתימן עזבו את הדת והמסורת ומצוותיה, למרות קיומם של התנאים המשופרים לקיום הדת במדינת ישראל. אשר על כן נלענ"ד כי במצבם הקיים של עם ישראל וארץ ישראל ארוכה היא הדרך לגאולה בעיתה, וקצרה היא לגאולת אחישנה, כפי שנרמז בפסוק: "על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר" (רות, ד', ז' ), דהיינו, הגאולה המיידית תהיה בתמורה לחזרת עם ישראל בתשובה שלמה. לפיכך טוב יעשו חפצי הגאולה באם יתלכדו ויתרכזו בהחזרת כלל עם ישראל בתשובה, ואז יתקיים בנו מקרא שכתוב: "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאום ה'" (ישעיה, נ"ט) במהרה בימינו, ואף יתקיימו בנו מילות סיום סיפרו ההלכתי הגדול של הרמב"ם "משנה תורה" (הלכות מלכים, פי"ב, ה): "ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר: 'כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה, י"א, ט').


חיבור "פרי החג" תם ונשלם, ברוך שאמר והיה העולם, השבח לאל בורא עולם.
מתוך סיה"ק "פרי החג"
העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי